המשוררת זלדה ושיריה על הארץ והטבע 

אל אהבת השירה הגעתי יחסית מאוחר בגלגולי חיי. רוב שנותיי מצאתי עצמי עסוק בשדות העיון והמחקר וקראתי מאמרים ארוכים בנושאים שונים. לא ייחסתי חשיבות לשירה ולא מצאתי בה ערך אמיתי אלא קישוטי בלבד. אבל בשנים האחרונות חל אצלי מהפך והמילים הארוכות כבר נדמו לי מיותרות ומעמיסות והנפש חיפשה את המתומצת ואת המדוייק שמבוטא במילים בודדות וחודרות. אז מצאתי את השירה וכמה משוררים מעטים שהצליחו לתפוס את תשומת ליבי. אחת ומיוחדת שבהן היא זלדה, משוררת שהצליחה בקסם מילותיה לחדור אל הקהל הישראלי כולו.

הטור הזה מוקדש לה ולאותם משיריה המתמקדים בחיבור אל הטבע והארץ.

דתיות ותרבות

זלדה צמחה בלב ליבו של העולם החרדי ועם זאת שברה מוסכמות והגדרות שמפרידות בין מגזרים. היא נולדה כבת יחידה בשנת 1914 באוקראינה תחת השם שיינא זלדה שניאורסון-מישקובסקי למשפחת רבנים חשובה בחסידות חב"ד. בן דודה היה רבי מנחם מנדל שניאורסון הידוע כרבי מליובביץ', האדמו"ר האחרון בחב"ד שחסידיו הכתירו כמשיח.

מהעולם החסידי ספגה זלדה רבות ומוטיבים רבים של חיפוש רוחני ודבקות אלוהית נמצאים בשיריה. מהצד השני ספגה זלדה ספרות ושירה רוסית והיא חיפשה תמיד את המיטב שבתרבות האנושית. "אני חיה חיי אישה כשרה דתית וטובים החיים האלה בעיני", כתבה זלדה באחד ממכתביה, ובו בזמן התנגדה להדבקת תוויות על דמותה ושירתה. את שירה הראשון כתבה כשהיתה כבת 8.

ירושלים של זלדה

בגיל 11 עלתה זלדה עם משפחתה לירושלים. בבגרותה למדה בסמינר למורות ברוח תנועת המזרחי ובהמשך התפרנסה מהוראה. מקום מגוריה האחרון היה בשכונת שערי חסד שם חייתה עם בעלה כזוג חשוך ילדים. ירושלים ספוגה בכל הווייתה של זלדה והיא כדרכה ראתה בכל דבר את הרובד המטפיזי המתמזג עם האנושי.

בשירה "עמדתי בירושלים" היא כותבת:

עמדתי 
בירושלים 
התלויה על ענן, 
בבית-הקברות 
עם אנשים בוכים [... ]

עמדתי בתוך ירושלים 
המשובצת בשמש 
המחייכת כמו כלה 
בשדה 
על יד עשב דק וירוק. [... ]

מוטיבים פיזיים של ענן ושמש מהווים לה לזלדה שער אל הרובד העליון, אל ירושלים הרוחנית בה היא עומדת גבוה ומצד שני היא כל כך למטה עם אנשים בוכים. עם כלה בשדה.

יסודות מנוגדים

ב-1932 עברו היא ואמה לתל-אביב. זלדה החלה ללמוד ציור אצל הצייר חיים גליקסברג. ב-1935 חזרה לירושלים ולמדה בבצלאל. לאחר מכן עברה לחיפה, בה גרה אמה שנישאה בשנית.

לאחר שאמה של זלדה התאלמנה בשנית, חזרו השתיים לירושלים והשתכנו בדירה קטנה בשכונת כרם אברהם. שם חזרה לעבוד כמורה. ב-1950, לאחר המצור על ירושלים במלחמת העצמאות, נישאה לחיים-אריה מישקובסקי. בעלה עודד אותה לפרסם את שיריה וב-1967 יצא לאור ספרה הראשון 'פנאי' שהתקבל בהתלהבות והפך לרב-מכר. זלדה הביאה נופך אחר של שירה שאין בו נרקסיסטיות וציניות והמחפש לשזור בו רבדים רבים.

יתכן וסוד קיסמה הוא באישיות הלא מוגדרת ורבת הרבדים המופיעים בצניעות יתרה. אני מאוד אוהב את השיר "שני יסודות" בו מעמידה זלדה את להבת האש המשתוללת מול עץ הברוש היציב ומתנשא למעלה ובו היא מגלה שאת הטירוף והחירות שלה היא מסתירה תחת מעטה ברושי מאופק.

הלהבה אומרת לברוש

כאשר אני רואה

כמה אתה שאנן

כמה עוטה גאון

משהו בתוכי משתולל

איך אפשר לעבר את החיים

הנוראים האלה

בלי שמץ של טרוף

בלי שמץ של רוחניות

בלי שמץ של דמיון

הברוש שותק,

הוא יודע שיש בו טרוף

שיש בו חרות

שיש בו דמיון

שיש בו רוחניות

אך השלהבת לא תבין

הרובד האי נראה

כשאני מדריך טיול בכרמל אני משתדל להשמיע את השיר המפורסם "ההר הירוק כל ימות השנה", שיר שנכתב מפיו של יורם טהר לב הזוכר כילד קיבוצניק את מראה החורש הירוק המכסה את ההר. זלדה לעומת זאת מוצאת בכרמל , שם לימדה בבית ספר דתי לבנות, גם את מה שאינו נראה בעיני בשר. בשנת 1971 היא מפרסמת את קובץ השירים השני שלה הקרוי "הכרמל האי-נראה". השיר הראשון בקובץ עוסק בשאלת החיים וחווית היופי מול ההכרה בבואו האפשרי של המוות.

וכך נכתב בו:

"כאשר אמות / לעבור למהות אחרת – / יפרד הכרמל האי-נראה / שהוא כולו שלי,/ כולו תמצית האושר,/ שמחטיו, אצטרובליו, פרחיו וענניו / חקוקים בבשרי".

פרסומה של זלדה הביא לנהירה של שומעי ליקחה בתוכם יונה וולך שהעריצה אותה וכתבה לה במכתב:

" את מעמידה עולם, זלדה. זה הדבר הסופי שמשורר יכול לעשות. ועולם זה עושה אותי טובה והיופי שאת מביאה משאיר אותי כמהה, משתאה געגועים, ואני זוכרת שאני יהודיה. והספר הזה מביא למעשים, ולא רק לקריאה רבה ולא רק ידיעה ולא רק ראייה. וצריך לכתוב שירים הרבה. כאילו האדם העד היחיד וכל הנשמות בשקיקה נוראה. באהבה, בכבוד והערצה, יונה" (חדרים, 4 עמ' 28)

שיר אחרון

בכ"ז בניסן תשמ"ד (1984) נפטרה זלדה בירושלים ונטמנה בהר הזיתים. בדיוק ביום השואה והגבורה שבו בכל טקס זכרון מקריאים את שירה "לכל איש יש שם". לא פלא שהקהל הישראלי כולו התאהב בשירתה ובאישיותה הלא מוגדרת. לא פלא גם שהתאהבתי אני בשירתה. לאחר שנים של מילים ארוכות המנסות להגדיר כל תהליך ותופעה נכנעתי לעולמה של השירה, למילים הקצובות המגלות ומסתירות בו זמנית. כשמלאו לי 40 אף הוצאתי ספרון שירים קטן משלי. אני ממליץ גם לך לנסות. אולי זלדה תהווה לך השראה ואבן דרך..

(מוזמנים לחפש בגוגל את ספר השירים שלי "הקירות אומרים שירה")